מגדל בבל של כלכלת השוק 

אני לא מבין גדול בכלכלה, אך אני מבין כמה דברים בהתנהגותם של בני אדם במצבים שבהם נחשפת לפתע העובדה שהם לא מבינים במה שנדמה היה להם שהם מבינים. קוראים למצבים אלה 'הפתעות בסיסיות'. והקריסה של הבורסות והכלכלה העולמית חשפה מצב כזה לגבי הכלכלנים. 

הנטייה  של כולנו לאחר 'הפתעה בסיסית' היא להימנע מלהכיר בכך שהתפיסה שלנו קרסה. את הכישלון המפתיע אנו נוטים להסביר בסטייה מההתנהגות התקינה על פי הגיונה של התפיסה שלנו. 

כאלה היו ההסברים על החמדנות וחוסר האחריות של הברוקרים ושל כשלון הרגולאטורים. הכלכלנים מהרו להאשים את האחרים – אנשים ומוסדות, ואף לערער בכלל על כך שהקריסה הפתיעה אותם. 

גם הגל הראשון של ההתמודדות עם 'הפתעות בסיסיות' – אותם הצעדים שנקטו הממשלות בחיפזון מייד לאחר האירוע המפתיע, מבוצעים על פי אותו הגיון שיצר את המשבר. הם רק מנסים לענות על הקשיים המיידיים שנוצרו על ידי השיטה - מטפלים בסימפטומים ואינם יורדים לשורשי הכשל.  

אלה ואלה מספקים את הכסות וה"פתרונות" שיאפשרו להמשיך בשיטה. אם נמשיך להתכחש לצורך לבחון מה לקוי בהנחות היסוד של השיטה, אנו צפויים לגלים נוספים של קריסות שעוצמתן תלך ותחריף. 

מה לקוי בסיסית בהגיונה  של השיטה שקרסה?. הניסיון הנואל להתמודד עם מערכות אנושיות שהן 'מערכות סבוכות' בטבען כאילו היו 'מערכות פשוטות'. במילים אחרות, הניסיון של כלכלת השוק למצות את השונות האנושית לכדי הגיון-על אחד – הגיון הצריכה, שניתן לכנס אותו במספרים ומיצועים סטטיסטיים המתיימרים לייצג את הפעילות האנושית ולהצביע על הדרך לאופטימיזציה של ארגון העולם.

לכל אורך ההיסטוריה האנושית הרעיון שלפיו ניתן לכנס את השונות האנושית על פי הגיון-על אחד נוצל על מנת לרתום את בני האדם למעשים בעלי השלכות הרסניות לאדם ולסביבתו. העובדה שהרעיונות של כלכלת השוק מוצגים היום בשם הקדמה והרווחה, אינה הופכת אותם לפחות הרסניים. התחכום המדעי והטכנולוגי של השיטה הם 'עלה תאנה' לכשל בלתי נמנע שעוד סיפורי התנ"ך הזהירו אותנו מפניו.

הפרשנות המקובלת לאלגוריה של 'מגדל בבל' (כמתואר בפרק יא` בספר בראשית) היא שזהו סיפור הענשה של האלוהים את בני האדם על ניסיונם לבנות מגדל על וראשו בשמיים שכן בכך התריסו כלפי אלוהים וניסו להפוך עצמם לאלוהים. 

ישעיהו ליבוביץ לא ראה בכך שאלוהים פזר את בני האדם למספר רב של לשונות ותרבויות כעונש אלא כחסד שהאלוהים עשה עם בני האדם משום שריבוי הלשונות, התרבויות וההגיונות והמתחים שמתקיימים ביניהם הם  המונעים  השתלטותה של לוגיקה אחת תוך כדי דיכוי המהות האנושית של האדם. אמנם ריבוי השפות, הדעות והלאומים מביא לעיתים גם לריבים מרים ואף לשפיכות דמים, אולם ביטול המתחים המתקיימים את השלמות האנושית, היצירתיות האנושית וההתפתחות האנושית,  היא גרועה מהם. 

יש הקבלה מרתקת בין הסיפור המקראי הקדום לבין הקריסה של מגדל בבל המודרני – כלכלת השוק. אנחנו כה מורגלים בכלכלת השוק עד שאיננו מכירים בכך שזו היא רק צורה אחת אפשרית של כלכלה ושקיימות גם אפשרויות אחרות לכלכלה המבוססות על שילוביות יצירתית של בני האדם והשונות התפיסתית ביניהם כמנוע הצמיחה הכלכלית.

כך לדוגמא עוד בשנות הארבעים של המאה הציע  הכלכלן ג'וזף שומפטר (Joseph Schumpeter) תפיסה כלכלית שהיא שונה מאוד מהתיאוריה של כלכלת השוק שלפיה הצמיחה הכלכלית נובעת משרשרת סיבתית מאקרו כלכלית שנקבעת על פי התנהגותם של הקונים והמוכרים שהם אקסוגניים לארגון הייצרני. שומפטר הראה כי מנוע הצמיחה יכול להיות אנדוגני (פנימי) – 'היזמות היצירתית' האישית והעסקית והייתי מוסיף לכך - גם החברתית,  המגולמת בהתארגנויות הקטנות, בין אם מניעיהם הם כלכליים, חברתיים או תרבותיים. ואלו משנים ומגוונים את מבנה השוק. 

תיאוריה עכשוית יותר הקשורה בעניננו היא זו של פאול רומר הקרויה 'כלכלת הרעיונות' (The Economics of Ideas ) שלפיה מקורות פיסיים הם מתכלים ועל כן איננו יכולים לבסס את הצמיחה לאורך זמן על ניצול מקורות אלה. אולם לבני האדם יש יכולת בלתי נדלית לפתח רעיונות חדשים ובכך לעצב מחדש את השימושים באובייקטים הפיסיים.  

אנחנו זקוקים לרעיונות כאלה ולגיבושם לכדי תיאוריות כלכליות גלובאליות אחרות,  כאלו שיבטיחו את ה"קיימות" (sustainability) שלנו ויאיצו את ההתפתחות הכלכלית דרך הפעלת כישורינו הייחודיים לנו כבני אנוש. שאם לא כן, נתנוון ונהפוך  למה שתיארתי בפוסט האחרון בצורה מתגרה ומקצינה – מעין יצורים הפועלים כ"וירוסים" התוקפים את הגלובוס של עצמם.